"זום לא ממש עובד לי," היא שולחת לי בהודעה. אנחנו קובעים להיפגש לקפה בבית קפה קרוב לבית הספר, מקום שהיא מכירה ואוהבת. אני מגיע כמה דקות לפניה, אבל היא כבר שם, יושבת בשולחן עם הגב לקיר ופניה לכניסה. מולה מונחת מחברת עם כריכה מלאה בתמונות של ילדים מחייכים והקדשות בכתב יד. אני נכנס, והיא קמה עם חיוך עדין. אני פותח זרועות לחיבוק, והיא מהססת לרגע לפני שהיא נרפית לתוכו. החיבוק שלה מרגיש כמו בית – שקט, בטוח ומלא חופש.

אנחנו מתיישבים. "ספרי לי על הצוות שלך," אני מבקש. עיניה נדלקות, והיא מתחילה לדבר. היא מספרת עליהם אחד-אחד: החלומות שלהם, האתגרים שלהם, כמה הם התקדמו וכמה היא גאה. אני שואל, "ואיך הם ביניהם?" היא נרעדת לרגע, מבטה נודד לתקרה כאילו היא רואה סרט פנימי, ואז היא פורשת רשת שלמה של יחסים – תלונות, פחדים, קשרים. היא במרכז, כמו אמא אווזה שמגשרת ומכוונת, לוקחת אחריות על הכל. הם נשענים עליה, והיא שואלת יותר משהיא מדברת, נוכחת כמו מים שמאפשרים צמיחה.

"אז מה האתגר שלך כמנהלת?" אני שואל.
"אני רוצה שהם יהיו יותר עצמאים," היא עונה. לרגע אני רואה בעיניה את המחיר של להחזיק הכל, אבל היא מהר מסתירה את זה. "שהם יפתרו את הדברים בינם לבין עצמם."
"למה את חושבת שהם באים אלייך?"
"כי אני שם," היא אומרת בחיוך קטן. "אני מכירה אותם – מה מפעיל אותם, מה מזיז אותם."
"נשמע שהם סומכים עלייך."
"כנראה," היא מהרהרת אחרי שתיקה.
"אז מה הבעיה?"
"הם לא מסתדרים בלעדיי."

אני מהנהן. "אולי השקט שלך נותן להם מקום, אבל גם משאיר אותם תלויים. מה אם תנסי להפנות אותם אחד לשני? לשאול, 'מה אתם חושבים שצריך לעשות?' במקום לענות בעצמך?" היא מהרהרת בזה, ואז אומרת, "אני יודעת אבל מה מפעיל אותם, ולהמ הם לא מסתדרים אני יכולה לפתור את זה" אנחנו ממשיכים לדבר, "מה את מפסידה?", היא שותקת שתיקה ארוכה, "אולי מבלי לשים לב אני פותרת את העניין מקצועית אבל זה לטווח קצר", "מה הכוונה?" אני שואל כשאנחנו נפרדים, היא מתבוננת למרחק, נראה שהיא שקועה בעולם משלה, "אני מצליחה לפתור את הבעיה המקצועית אבל הם עדיין תלויים בי לפתור אותה, הדפוס הזה כנראה יחזור", "מה את רוצה לעשות עם זה"?

בעולם שלנו בו אנחנו מודדים יכולת לפי מדד הקולניות רוב המנהלים שאנחנו פוגשים הם מוחצנים, אלא שבוחרים לדבר בסימני קריאה, אלא שיודעים הכל, אלא שמגיבים מהר.

במקרים בהם המנהל הוא על סקאלת המופנם התמונה נהיית הרבה יותר מעניינת, השקט שבו, מייצר מקום לקולות אחרים, הוא מייצר מרחב בטוח להישמע , פוטנציאל הקשר האישי שהוא מייצר עם כל אחד עמוק והוליסטי מאוד, היכולת שלו להתבונן מאפשרת לו לראות מעבר לתוצאה הנוכחית ולחלום את העתיד, הוא מסוגל לראות את מה היה איפה הוא עכשיו ולאן הוא ילך והכל בשקט מופתי,

אחד האתגרים של המנהל המופנם הוא לייצר קונטרה למנוהלים שלו, מטבעו הוא מכיל ומחזיק וקשוב, הוא לוקח המון אחריות על מנוהליו, על התחושות והרגשות שלהם ויכולת ההכלה שלו מאפשרת לו להחזיק המון,

הבדידות בתפקיד המנהל מאפשרת לו את הלגיטימציה לקחת רגע לעצמו, להטעין מצברים כדי שהוא יחזור עם כוחות מחודשים להחזיק,

המרכזיות של המנהל המופנם כמעט ולא נראית מכיוון שהוא כה שקט, הוא בוחר את מילותיו בקפידה ובדרך כלל מקשיב קודם למנוהליו לפני שהוא אומר את דעתו, אבל העוצמה של הקשר בינו לבין מנוהליו היא החוזקה שבו.

מכיוון שהמנהל המופנם הוא כה מכיל, למנוהלים המופנמים שלו זה יכול לייצר מעגל סגור בו רק הוא ומנוהל קיימים בו, במופע המוגזם של זה הוא יכול להיות מין כומר וידויים אליו הוא פורק הכל אבל רק אליו, בעוד המנוהלים המוחצנים עלולים ללכת לאיבוד בתוך ההכלה, במקרים מסוימים הם יתקשו למצוא נקודת אחיזה וידרשו ממנו להציב להם סימני קריאה.

הצבת סימני קריאה מתחילה בהצגת המצב מנקודת המבט שלו אל המנוהלים,

האיכויות של המנהל המופנם מדהימות, ההקשבה, העומק, הקשר המיוחד עם עובדיו, היכולת החזקה והעובדה שלא משנה מה הוא לא יציף את מנוהליו ותמיד תמיד יהיה קיר איתן עליו ניתן להישען, האתגר המרכזי של המנהל המופנם הוא להבין שגם ליכולת ההכלה שלו יש גבולות ולעיתים הצבת הגבול הזאת היא מה שתייצר את העצמאות הכה נדרשת של מנוהליו.

אך לכל אחת מהתכונות המדהימות האלו יש את הצד המחבל שלה, ההקשבה והעומק יכולה לייצר אצל העובדים את התחושה כי הפתרון תמיד אצל המנהל וכי האחריות לנהל את מצבם הרגשי היא מעבר לשליטתם, העובדה שהמנהל שומר תמיד על עובדיו ולא נותן להם להתמודד עם ההשלכות של ההצפה הבלתי פוסקת, בין אם זה לשקף מה זה מייצר בצוות וכיצד זה מסיט את הקשב שלו מדברים חשובים, במופע מוגזם העובד מייצר מעגל של תסכול – פריקה אל מול המנהל ושואב את כל הקשב של המנהל.

בעולם שבו קולניות נתפסת כמדד ליכולת, רוב המנהלים שאנחנו פוגשים הם מוחצנים – כאלה שמדברים בסימני קריאה, מגיבים מהר ויודעים הכל. לעומתם, מנהלים מוחצנים מביאים אנרגיה והחלטיות, אבל לעיתים מפספסים את העומק האישי ואת הקולות השקטים בצוות. כשהמנהל נמצא על סקאלת המופנם, התמונה משתנה: השקט שלו פותח מרחב לקולות אחרים, יוצר מקום בטוח להישמע. הקשר שהוא בונה עם כל אחד עמוק, והיכולת שלו להתבונן מאפשרת לו לראות מעבר לרגע הנוכחי – את העבר, ההווה והעתיד – והכל בדממה מלאת כוונה.

אבל יש אתגר: המופנם, מטבעו, מכיל וקשוב. הוא נוטה לקחת אחריות גדולה על רגשות המנוהלים שלו, וההכלה הזו מאפשרת לו לשאת הרבה. אך לעיתים היא גם מונעת מהם עצמאות. העובדים – במיוחד המופנמים שבהם – עלולים להיתקע במעגל סגור שבו הוא היחיד שהם פונים אליו, כמו כומר וידויים. המוחצנים, לעומת זאת, עשויים להרגיש אבודים בהיעדר הנחיה ברורה ולהזדקק ממנו לסימני קריאה – גבולות או הוראות מפורשות.

החוזק של המופנם טמון בעוצמת הקשרים שהוא יוצר, בהקשבה, בעומק וביציבות שהוא מציע כקיר איתן. אך יש מחיר: ההכלה הבלתי פוסקת יכולה לגרום לעובדים להאמין שהפתרון תמיד אצלו, ולהשאיר את האחריות לרגשותיהם בידיו. לדברי עובדים שחוו זאת, חלקם מרגישים שהשקט הזה נוח מדי – "היא תמיד שם בשבילי, אז למה שאדבר עם מישהו אחר?" – בעוד אחרים מודים ש"הייתי רוצה יותר כיוון, משהו שיאתגר אותי להתמודד לבד."

הפתרון מתחיל בהצבת גבולות: המופנם צריך לשקף לעובדים את המחיר של התלות ("כשאתם מביאים לי הכל, אני לא מצליחה להתמקד בדברים הגדולים") ולהפנות אותם לפתור בעיות בינם לבין עצמם ("מי עוד יכול לעזור לך עם זה?"). כשהוא מציב את הסימני קריאה האלה – לא בצעקות, אלא בבהירות שקטה – הוא מעודד אותם לגדול. היתרון שלו על פני המוחצן הוא היכולת לעשות זאת בלי להציף, אבל האתגר הוא להבין שגם להכלה יש גבול, ושהגבול הזה הוא מה שיבנה את העצמאות של הצוות.