הגיע תורו לדבר, הראש שלו קצת כפוף והוא מסתכל במחברת, נראה שהדף שלו מלא במילים שכתב לעצמו,
הוא מאוד אהוב בצוות, הוא מצליח איכשהוא להסתדר עם כולם למצוא את הדרך להגיד את הדבר הנכון בצורה לא מאיימת.

הצוות מחזיק ממנו מקצוען שעושה את עבודתו בשקט, קולו כמעט לא נשמע בישיבות אבל באחד על אחד לרוב חברי הצוות יש תחושה שהוא אוזן קשבת בשבילם.
"אז מה דעתך?" אני שואל אותו.
הוא נושם עמוק בצורה כמעט לא מורגשת וקולו יוצא כמעט בצורה מונוטונית, הוא בורר את מילותיו בקפידה כמעט כאילו עשה על זה חזרות בבית, כל משפט בנוי בצורה כמעט מושלמת והוא מסיים את דבריו כאשר כל הנוכחים מהנהנים בהסכמה.
"ומה אתה מרגיש לגבי זה?" אני שואל.
הוא נעצר, עווית כמעט בלתי נראית חולפת בגופו, הוא נושם עמוקות והאיכות המונוטונית הולכת לאיבוד כאשר הוא מתחיל לשתף עולם אחר נגלה במרחב, נסתר, השקט נשמר בחדר, לרגע הוא נעצר, אני מהדהד את דבריו ושואל האם לזה הוא התכוון?

הוא קופא לרגע, כאילו נותן למילים שלי לשקוע בתוכו, "לא בדיוק" הוא אומר, ומתחיל שוב הפעם נראה שבחירת מילים שלו יותר נוקבת, פחות משאירה מקום לפרשנות, הקול שלו עולה בכמה אוקטבות מדבריו עולה תמונה מורכבת של דינמיקת הצוות, אחרת, אחת שכוללת ניואנסים כמעט בלתי נראים, ופתאום הוא נעצר כאילו נבהל ממה שיצא ממנו עכשיו, " וזהו" הוא אומר.

לכל אחד מאיתנו יש את אותו איש צוות, ההוא שנוכח ולא נשמע, שעושה את עבודתו בשקט, תנועות הגוף שלו כמעט ולא מורגשות ומאוד חריג אם ידבר בפורום צוותי אלא אם כן מדובר באחריות ישירה שלו. יש שיאמרו שהוא מופנם או ביישן, כולם מסכימים כי רב הנסתר על הגלוי.

אותו איש צוות הוא אותו אחד שרואה את מה שאתה מפספס כשאתה עסוק בלדבר, הוא קורא את הניואנסים, את שפת הגוף של כל הנוכחים בחדר ולעיתים מודע לדברים שלא היו קיימים בעיניך, אבל איכשהו בתוך דינמיקת צוות אנחנו מפספסים את הכוח שקיים פה, יש פה מעיין נובע של ידע שככל הנראה לא יצא לעולם אלא אם כן תעודד אותו ולא תיבהל מהטפטוף העדין שיוצא בהתחלה.

המתחים שקיימים בצוותים יכולים להשתחרר אם מאזנים את הקולות בצוות, אותם חברי צוות יותר שקטים שהיו עסוקים בלשמוע ולא להישמע מחזיקים בידם את רוב הפתרונות, בעצם ההנכחה של הרעיונות והרצונות שלהם בתוך המרחב הצוותי נפתח עולם אחר של ידע שלא היה קיים בתוך המרחב הציבורי הזה.

כדי לאפשר לידע הזה לצאת צריך לאפשר סביבה בטוחה, מצד אחד לתת מרחב לכל הקולות אך מצד שני שיהיה מוגבל בזמן ובכמות, כך שהציפייה מכולם לדבר תהיה ברורה ומוגדרת ונושא השיחה יהיה בהיר ומדויק.
לעיתים אנחנו כמנהלים נסחפים עם הקולות הדומיננטיים ורוצים לתת לצוות להתפתח באופן טבעי, בעולם בו האיכויות שהמופנמים בינינו לא מתאפשרות במרחב הטבעי אנחנו מפספסים חצי מהסיפור. לעיתים הצורה "הטבעית" מסנדלת את הפוטנציאל הגלום בצוות, לעומת זאת גבולות תחומים יכולים אולי לייצר תסכול אצל הדברנים בינינו אבל מצד שני בטחון ולגיטימציה אצל הצד שבדרך כלל שומר לעצמו.